שמות פרק ו'

מאת: הרב רונן טמיר

פש(ו)ט הפרק:
פרק ו' נפתח באחד מרגעי השפל של עם ישראל במהלך הגאולה. לאחר השמחה הגדולה על בשורת משה "פקד פקד אלוקים אתכם", מגיעה האכזבה הגדולה עם הפצת השעבוד. כעת, מצווה הקב"ה את משה לשרטט במפורט את מתווה הגאולה- תהליך הדרגתי בן חמישה שלבים- "והוצאתי...והצלתי...וגאלתי...ולקחתי...והבאתי אתכם אל הארץ".

אך תגובת עם ישראל לא מאחרת לבוא, "וידבר משה כן אל בני ישראל ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה" ומפרש רש"י: "ולא שמעו אל משה- לא קיבלו תנחומין, מקוצר רוח- כל מי שהוא מיצה רוחו ונשימתו

קצרה, ואינו יכול להאריך בנשימתו". עם ישראל שרוי בקוצר רוח עקב העבודה הקשה, ולכן אינו מסוגל לשמוע תנחומים ארוכי טווח.

כתוצאה ממשבר אמון זה בין משה לישראל, ממנה הקב"ה את אהרון הכהן כדובר, כפירוש רש"י "לפי שאמר משה ואני ערל שפתיים. צירף לו הקב"ה את אהרון להיות לו לפה ולמליץ".

ומתוך כך: "וייצוום אל בני ישראל- ציווה עליהם להנהיגם בנחת ולסבול אותם".

תפקידם של משה ואהרון כפול: מחד - לחזק ולעודד את בני ישראל בתהליך המצפה להם. ומאידך – לעמוד מול פרעה ולשכנעו לשלח את בני ישראל.

לכן, בסיום הפרק מתואר התפקיד הכפול בפסוקים כ"ו- כ"ז. בפסוק כ"ו המתאר את השליחות אל בני ישראל- אהרון קודם למשה, שכן הוא היה זה שליווה אותם במהלך השעבוד ורכש את אמונם. בפסוק כ"ז המתאר את השליחות אל פרעה- משה קודם לאהרון, כיון שהוא אמור להביא את דבר ה' אל פרעה כפי שציווה אותו ה' במעמד הסנה. 

מעמיקים מבט:
"ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ומעבודה קשה", ומבאר אור החיים הקדוש: "אולי כי לצד שלא היו בני תורה לא שמעו, כי התורה מרחבת לבו של האדם".

קוצר רוח אינו נובע מהמצב האובייקטיבי, הוא נובע לא פחות ממצבו הסובייקטיבי, מהעמדה הרוחנית בה הוא שרוי. לימוד התורה והקישור הפנימי של האדם לדבר ה', בבחינת "ראשית חכמה יראת ה' " - מעניקה לאדם אורך רוח גם בשעות קשות. מתוך מבט של תורה אנו מתבוננים בהווה במבט של נצח, ומכילים את קשיי השעה בפרופורציה נכונה ושלימה.

אך אע"פ שבני ישראל לא היו מסוגלים לשמוע- הקב"ה מצווה את משה לומר להם את החזון הארוך והרחוק- כיון שיבוא יום והם יוכלו להבין ולקבל. לעיתים אנו נדרשים לשרטט תכנית עמוקה מתוך הנחה שהסיכוי לקבל אותה קלוש, לא בשל כך האמת צריכה לשתוק, וכדברי הרב קוק: "ודווקא בשעה ובמקום שהמניעות מצד המצב הירוד והמקולקל של סדרי החברה והחיים, הן פועלות שצרכים טובים גדולים ונכוחים אינם יכולים להתקבל בפועל- דווקא אז הזמן הוא להוציא אל הפועל את ההיגיון הטוב של התוכחה, הראויה לחול על ראש אדירים כעם, ובין מצד יקרות העניינים, בין מצד ההבטחה של פעולתם לטובה להביא בבוא מועדם, בין מה שמ"מ מוכרחים הם לפעול גם בהווה באופן מסותר- כל אלה נותנים תוקף לתוכחה".